<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוחנן בן זכאי</h1>
<h2>דף ל.</h2>
גרסינן התם בראש השנה פרק אחרון [ל' ע"א] ובסוכה פרק לולב הגזול [מ"א ע"א], בראשונה היה לולב ניטל במקדש כל שבעה ובגבולין יום אחד משחרב בית המקדש יבנה במהרה בימינו התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא ניטל במדינה כל שבעה זכר למקדש. וגרסינן עלה בירושלמי [סוכה פ"ג הי"א, ר"ה פ"ד ה"ג] כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר, יום ראשון דבר תורה ושאר הימים מדבריהם וריב"ז מתקן על דבריהם. מ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר יום ראשון דבר תורה ושאר הימים דבר תורה ורבי יוחנן בן זכאי מתקן על דברי תורה ויש התקנה אחר התקנה. כן היא כתובה הגירסא בירושלמי בסוכה וראש השנה. ונראה לי אני הסודר דאיפכא היא. דהכי גרסינן מ"ד בשמחת הלולב הכתוב מדבר יום ראשון מדברי תורה. פירוש בגבולין, ושאר ימים מדברי תורה במקדש, וריב"ז מתקן על דברי תורה פי' כיון דבמקדש דבר תורה, תיקן בגבולין מדבריהן זכר למקדש. ומ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר יום ראשון דבר תורה. פירוש בין במקדש בין בגבולין. ושאר הימים מדבריהם אף במקדש. ורבי יוחנן בן זכאי מתקן על דבריהן, ויש התקנה אחר התקנה. וכי יש לעשות זכר למקדש בדבר שאינו מן התורה.
ומה שאני הסודר מחליף השיטה, לפי שבאותה הלכה עצמה בירושלמי כך משמע. דגרסינן התם [ר"ה פ"ד ה"ב] ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה, כל עיר שהיא רואה ושומעת ויכולה לבוא וקרובה לבוא וכו'. ובגמרא והן שיהיו כל הדרכים האלו. כדמפרש בגמרא דידן [ר"ה ל' ע"א] נמי מאי קא ממעט. ומקשי הירושלמי ונימא אף ביבנה כן. פירוש דכל עיר שקרובה ויכולה לבוא וכו' והן תוקעין בה. [ומשני ירושלים דבר תורה ועיירות הסמוכות לה מדבריהן וריב"ז מתקן על דברי תורה. יבנה מדבריהן ועיירות הסמוכות לה מדבריהן] ורבי יוחנן בן זכאי מתקן על דבריהן ויש תקנה אחר התקנה. והירושלמי שאומר ירושלים דבר תורה, לטעמיה, דמפיק הא דתנן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש תוקעין אבל לא במדינה מן התורה, כדאמרינן בגמרא דידן [ר"ה כ"ט ע"ב] מנא הני מילי, ומסיק כתוב אחד אומר וכו'. ופריך נמי כדפריך רבה בהאי לישנא מעתה אף במקדש לא ידחה. ומשני לה. ולא משני משום גזירה אלא מסקנא דודאי שופר במקדש בשבת דראש השנה דאורייתא אבל לא בגבולין. ונראה לי דאפילו אם הירושלמי לאסמכתא חשיב ליה דאורייתא. הילכך נראה לי דסוגיא זו נמי נפרש אחר אותה [סוגיא דירושלמי]. וכה"ג מסקינן בגמרא דידן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א] דאמר ליה אביי לרבה מאי שנא לולב דעבדינן שבעה זכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדינן זכר למקדש ומסקינן לולב דאיתיה בגבולין דאורייתא עבדינן שבעה זכר למקדש ערבה דליתה בגבולין דאורייתא לא עבדינן שבעה זכר למקדש.
<h2>דף לא:</h2>
א"ר יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הועד. ובגמרא [ר"ה ל"א ע"ב] אמר אמימר דדוקא לענין עדות החודש דלא תהא מכשילן לעתיד לבוא, אבל לענין לוה ומלוה עבד לוה לאיש מלוה, והמלוה יכוף את הלוה [לדון] בכל מקום שהמומחה שם, אפילו אם אינו במקום בית הועד. ופירש רבינו יצחק בן אשר הלוי דהכי נמי מסקינן בסנהדרין פרק זה בורר [ל"א ע"ב], דאפילו אם יש ללוה להוציא כמה הוצאות יכופנו המלוה [לילך] למקום הועד. ומספקא ליה לרבינו אם בשאר תובע ונתבע שייכי הכי. כגון אם תבעו ירושה או פקדון, דיש לומר דכל מה שהתובע רוצה להוציא לילך למקום אחר אינו בחנם מפזר מעותיו. אבל הנתבע שמתכוין לדון בעירו מתכוין לדחות עצמו, וכופין אותו לדון שם לפי שיודע שהתובע לא יוציא מנה על מנה. ורפיא בידיה. ואפילו הכי מסיק דנראה לו דכל נתבע קרי לוה. ולדברי רבינו הא דמסקינן התם בסנהדרין [שם] והיבמה הולכת אחר היבם. והלא היבמה היא התובעת לחלוץ או לכנוס, והיבם הוא הנתבע. ומפיק מקרא דקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה דהיבם יכוף ליבמה [לילך] למקום שירצה. ש"מ דכל נתבע נקרא לוה וכופין אותה כדין לוה [ההולך] אחר המלוה. מדאיצטריך קרא לגלויי ביבם דכופה, דוקא יבם הוא כמלוה, הא שאר כל אדם כלוה כן נראה לי לדברי רבינו.
רבי יוחנן בן זכאי. הוא היה אבי הדור. והוא שהעמיד השעה כמו שכתבתי בסדר בן זכאי ובסדר גמלא, למה נקרא "רבן". והתקין תשע תקנות כדאיתא בראש השנה. והוא שהבטיחוהו מן השמים לו ולתלמידיו לחיי עולם הבא. כדאיתא בפרק ב' דחגיגה [י"ד ע"ב] שבחלומו [הראוהו כי] הוא ותלמידיו היו מסובין על הר סיני כולו, כדאיתא התם. גרסינן בירושלמי בפירקא דחסידי כלפי סוף פרק [תענית פ"ג הי"א] רבי יוחנן בן זכאי כד הוי בעי יחות מיטרא הוה אמר לספרא זיל וקום ליך קומי היכלא ואמור דבגין בן זכאי בעי מספרה וליתי בחייליה מצטער, מיד הוה מיטרא נחית. ולפי הירושלמי (כמה) מעלה גדולה היא זו, שאפילו על ידי שלוחו היה נענה. וגרסינן בברכות פרק אין עומדין [ל"ד ע"ב] אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא וכו', עד אלמלא הטיח בן זכאי ראשו [בין ברכיו] כל היום כולו לא היה נענה, אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול, ואמר [לה] שהוא דומה לשר בפני המלך ורבי חנינא בן דוסא לעבד [בפני המלך]. והשתא אפילו על ידי שליח מצינן שהיה נענה. ונראה כי לצורכי עצמו רבי חנינא נענה יותר מרבי יוחנן בן זכאי. אבל לצורכי רבים שאני, דהא אמר רבי חנינא בן דוסא [תענית כ"ד ע"ב] שהיה אומר כל העולם בצער וחנינא בנחת, מיד היו גשמים יורדים. ועוד [יש לומר דהאי] ירושלמי לעת זקנתו היה [שהיה] נענה מיד כדי שלא יצטער, ואפילו בלא גזירת תענית היה נענה.
ורבי יוחנן [בן] זכאי הוא שהתקין תשע תקנות כדאיתא בפרק אחרון דר"ה. ואחת מן התקנות שלא יעלו הכהנים בסנדליהון לדוכן. ומפרש בסוטה בריש פרק אלו נאמרין [מ' ע"א] [הטעם] שמא תפסק רצועה בסנדלו ואתי למקשריה ואמר דבן גרושה או בן חלוצה הוא. ופר"ח ש"מ דמותר ליכנס בכנסת בסנדל ובמנעל, דלא אסרו אלא שלא לעלות לדוכן. ואני הסודר תמה למה הוצרך הגאון להשמיענו זו, הא תנן בשלהי מסכת ברכות [נ"ד ע"א] לא יכנס אדם להר הבית בסנדל ובמנעל, אבל בבית הכנסת תנן במסכת מגילה פרק שלישי [כ"ד ע"ב] האומר איני עובר בפני התיבה בסנדל [אף] יחף לא יעבר (הזכיר) [מדהזכיר] שאסור ליכנס (בבית הכנסת), מכלל דלכתחילה צריך לילך בסנדל שלא יתפסוהו בדרך אחרת.
ושיהא כל יום הנף כולו אסור. במנחות פרק רבי ישמעאל [ס"ח ע"ב] פליגי בה אמוראי אי דאורייתא או דרבנן, ואי עד ועד בכלל או לא. והא דגר בזמן הזה דצריך שיפריש רובע לקינו. בפרק שני דכריתות [ט' ע"א] מסיק כי הכא א"ר שמעון כבר נמנה עליה רבי יוחנן בן זכאי וביטלה מפני התקלה. אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי שמעון. ותימה למה הוצרך לפסוק הלכה כיון שתשע תקנות אי אפשר בלא זו. ונראה דדילמא בין כרם רבעי בין לשון של זהורית שתיהן מתקנותיו [היו]. והא דרבי שמעון ליתא [קמ"ל] דהלכה כרבי שמעון. וחד מהני ליתא.
ועוד תנן [ירושלמי מע"ש פ"ה מ"ב] כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד וכו', עד אמרו לו כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו. פירוש בפדייה. דבזמן בית המקדש כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות [עשו כן]. ובירושלמי דמסכת מעשר [פ"ה ה"ב] דלא התקינו אלא בענבים. ולישנא הכי משמע דקתני כרם רבעי, ומשום נסכים. ופירש רבינו יצחק בן אשר הלוי, דנראה לו שאף במעשר שני היתה תקנה זו, דהא גמרינן [קידושין נ"ד ע"ב] כרם רבעי קדש קדשים ממעשר לכמה דברים, בין להעלותו לירושלים ובין לענין פדיה. ואמאי לא נגמר נמי להא מילתא. ואני הסודר סדר זה חוכך בזה, דאין משמע כי אם דוקא בכרם רבעי. דהא כרם רבעי גמרינן ממעשר, והוה ליה לתנא לאשמועינן בדבר הנוהג בכל שנה ושנה לבד משנה שלישית ושישית, ואמינא דה"ה לכרם רבעי. דהא יליף כרם רבעי ממעשר. ואי נמי כיון דלאו דאורייתא הוא אלא תקנה בעלמא, אם אף במעשר שני [היתה] תקנה זו צריכה להשמיענו שניהם. השתא דלא קתני אלא כרם רבעי, דוקא הוא ולא מעשר [שני]. והטעם לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה. ואין בכל שנה חוץ משלישית ושישית אדם יכול להעלות ענביו לירושלים. אבל כרם רבעי שאינו נוהג אלא לאחר ארבע לנטיעתו יכולין לעמוד בה כיון דלא היה נוהג עוד באותו הכרם. ועוד תניא התם [ר"ה ל"א ע"ב] מעשה ברבי אליעזר שהיה לו כרם במזרח לוד וכו', עד ושאר כל האילן של נטע רבעי, דהיינו חוץ מן הכרם הרי הוא כמעשר שני. ש"מ דכל מעשר שני אפילו כרם רבעי נפדה אפי' סמוך לירושלים, דאי כרם דמעשר שני עולה בענבים הכי בעי למיתני "ושאר כל האילן נפדה סמוך לירושלים". דהיינו בין מעשר שני בין כרם רבעי.
ועיין בסדר בן זכאי ששם כתבתי סדר שניו. ובסדר יהושע בן גמלא כתבתי דמספקא לן אם היה כהן אם לאו, מפני הראיות שהבאתי שם שנוטין לספיקה. באבות דרבי נתן [פ"ד] מפורש שביקש רשות מקיסר אספיינוס לבנות לו בית המדרש לתלמוד ולקיים כל התורה כולה. כי בית מדרשו שהיה לו בירושלים נשרף. דהכי גרסינן במגילה ירושלמי פרק בני העיר [פ"ג ה"א], וישרוף את בית השם זה בית המקדש יבבב"ל ואת כל בתי ירושלים אלו ארבע(ים) [מאות] ושמונים ואחד בתי כנסיות ובתי מדרשות שהיו בירושלים. וכל אחד מהן היה בית הספר למקרא ובית תלמוד למשנה. וכולן עלה אספיינוס ושרפן. ואת כל בית הגדול שרף באש זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ששם היו יושבים ומתנים שבחו של הקב"ה כמו ספרה נא לי כל הגדולות אשר עשה אלישע. והוא שניצח את הצדוקים בששה דברים שהיו מחזיקים בהם, כדאיתא במנחות פרק רבי ישמעאל [ס"ה ע"א] מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועות דלא למיספד. וגרסינן נמי ביש נוחלין [ב"ב קט"ו ע"ב] בכ"ד בטבת שהיו הצדוקים אומרים תירש הבת עם הבן. ונטפל להם רבן יוחנן בן זכאי וניצחם, ועשאוהו יום טוב.
